בקצרה
מאפשר לשר האוצר לתת ערבות בשם המדינה להלוואות, לעסקאות יצוא ולהתחייבויות כספיות אחרות, כדי לקדם ענפי משק חשובים או מטרה ציבורית.
על מי זה חלעל שר האוצר ועל מי שמקבל ערבות מהמדינה.
מה זה אומר בפועל- כל ערבות צריכה אישור של ועדת הכספים של הכנסת — לערבות מסוימת, לסוג של ערבויות או באופן כללי. אישור כזה תקף לשנתיים לכל היותר.
- סך הערבויות התקפות לא יעלה על 10% מתקציב המדינה (בלי תקציב הפיתוח). בנסיבות חריגות הממשלה יכולה להעלות את התקרה עד 25%, לתקופה של עד 18 חודשים.
- ערבות (חוץ מערבות ליצוא) לא ניתנת למלוא סכום החוב, אלא במקרים מיוחדים ומנימוקים שנרשמים. המדינה רשאית לגבות עמלה שמשקפת את הסיכון.
- כדי להבטיח את הערבות, שר האוצר יכול להורות על רישום שעבוד על המקרקעין ועל האוניות של מי שקיבל אותה, ואם הוא חברה — שעבוד על כל רכושה. חוב למדינה בגלל ערבות נגבה כמו מס.
- שר האוצר מפרסם ברשומות דוח שנתי על הערבויות שניתנו, כולל ערבויות שניתנו לפי חוקים אחרים.
למה נחקקלפי דברי ההסבר של החוק המקורי: עד אז היה צריך להאריך מדי שנה את סמכותו של שר האוצר לתת ערבויות, והחוק נתן לו את הסמכות דרך קבע.