בקצרה
נותן תוקף של חוק לזיכיון שהמדינה נתנה ב־1959 להקמה ולהפעלה של צינורות נפט מאילת לחוף הים התיכון, כולל קו הצינור אילת–חיפה.
על מי זה חלעל המדינה, על בעלת הזיכיון (טרי קונטיננטל פייפ ליינס, חברה קנדית) ועל חברת קו־צינור אילת.
מה זה אומר בפועל- שטר הזיכיון ושטר זיכיון־המשנה לחברת קו־צינור אילת מצורפים לחוק, וכל הוראה בהם תקפה גם אם היא סותרת חוק אחר.
- בעלת הזיכיון מקבלת זכות בלעדית להוביל בצינור, דרך שטח ישראל, נפט שמגיע דרך ים סוף — מחוף אילת לכל מקום בישראל ולחוף הים התיכון — ולבנות ולהפעיל צינורות, תחנות שאיבה, מכלים ומסופים.
- הזיכיון ל־49 שנה מהיום שבו חברת הצינור מקבלת מהמדינה את קו הצינור אילת–חיפה, שהמדינה בנתה ומוכרת לה.
- המדינה נותנת לבעלת הזיכיון זכות מעבר וחכירה בקרקע שהמפעל צריך — בקרקע של המדינה או רשות הפיתוח בתשלום סמלי. אם אין הסכמה עם בעל קרקע פרטית, השר מפקיע אותה, ובעלת הזיכיון משלמת.
- שר האוצר חותם בשם המדינה על ההסכמים עם החברות (על כמויות ותעריפים, על מתקנים ימיים ועל שדה המכלים) ומשנה את הזיכיון — באישור ועדת הכספים של הכנסת. כל שינוי בזיכיון מתפרסם ברשומות.
למה נחקקלפי דברי שר האוצר בהצגת החוק בכנסת: אחרי שנמנע מעבר אניות ישראליות בתעלת סואץ, נדרשה דרך להביא דלק לישראל שלא תהיה תלויה בזרים; הזיכיון נועד לממן את הצינור בהשקעה פרטית של יותר מ־20 מיליון דולר.
תיקונים היסטוריים
החוק לא תוקן מאז שנחקק.
החוק המקורי: 21 בספט׳ 1959 · רשומות (PDF)