בקצרה
מאמץ כחוק בישראל את אמנת האו"ם על חוזים למכירת סחורות בין צדדים שעסקיהם במדינות שונות (אמנת וינה, 1980).
על מי זה חלעל מי שקונה או מוכר סחורות מול צד שעסקו במדינה אחרת.
מה זה אומר בפועל- האמנה חלה כשהמוכר והקונה עוסקים במדינות שונות — ולפי החוק הישראלי, גם כשהצד השני במדינה שלא הצטרפה לאמנה. הצדדים יכולים להסכים שהיא לא תחול, או לשנות את הוראותיה.
- היא לא חלה על קנייה לשימוש אישי או ביתי, מכירה פומבית, ניירות ערך וכסף, כלי שיט וכלי טיס וחשמל, ולא על אחריות לנזקי גוף.
- היא קובעת איך נכרת חוזה (הצעה וקיבול) — ואין צורך בחוזה כתוב; אפשר להוכיח אותו בכל דרך, גם בעדים.
- המוכר חייב למסור סחורה שמתאימה לחוזה. קונה שגילה אי־התאמה צריך להודיע למוכר תוך זמן סביר, ולכל המאוחר תוך שנתיים מהמסירה, אחרת הוא מאבד את הזכות לטעון לה.
- בהפרה יסודית אפשר לבטל את החוזה. הפיצויים הם על ההפסד, כולל רווח שנמנע — אבל לא יותר ממה שהמפר יכול היה לצפות כשנכרת החוזה.
למה נחקקלפי דברי ההסבר: לאמץ את אמנת וינה, שהוכנה בוועדת האו"ם לדיני הסחר הבין־לאומי והחליפה שתי אמנות קודמות שישראל אימצה בחוקים מ־1971 ומ־1978; החוק החדש מחליף את שני החוקים האלה.
תיקונים היסטוריים
החוק לא תוקן מאז שנחקק.
החוק המקורי: 5 בנוב׳ 1999 · רשומות (PDF)