חל היום
החל מ־6 באפר׳ 1958 · תוקן 10 פעמים · משרד אחראי: המשפטים · ועדה בכנסת: חוקה, חוק ומשפט
החליף את: פקודת הגבלה (אויבים ושבויי מלחמה), 1946
ברשומות הכנסת: תקף
התיקון דוחה את מועד תחילת תקופת ההתיישנות החלה על הזכות להגיש תובענה אזרחית בשל התעללות שבוצעה בקטין, או תקיפה מינית שבוצעה בבגיר שטרם הגיע לגיל 21, על ידי בן או בת דודו או דודתו שמלאו להם 15 שנים במועד הפגיעה. למעשה, באמצעות הכללת בני דודים כאמור בהגדרת "בן משפחה" בסעיף 18א(ב) לחוק, התיקון מאפשר לנפגעים אלו להגיש תביעה אזרחית עד הגיעם לגיל 35, בדומה לזכות הקיימת למי שנפגע באופן האמור מאחיו, מדודו או מגיסו.
התיקון כולל שורת תיקונים לעבירות המין בחוק העונשין, בראשם הקביעה כי עבירת האינוס בסעיף 345 לחוק העונשין ועבירת מעשה הסדום בסעיף 347 לחוק העונשין יאוחדו לעבירה אחת של "אינוס". על כן נקבע שכל החדרת איבר או חפץ לאיברים אינטימיים של אישה או גבר, וכן החדרת איבר מין לפיהם של אישה או גבר, תיקרא "אינוס". בנוסף, המונחים "בעילה" ו"מעשה סדום" המשמשים כיום, הוחלפו במונח "חדירה". כמו כן נעשו תיקונים נוספים: תוקן סעיף 346 לחוק העונשין, שעניינו עבירה של "בעילה אסורה בהסכמה", האוסר קיום יחסי מין עם קטינה שגילה 14 עד 16, במידה והבועל אינו נשוי לה, או קיום יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות בין הפוגע לנפגע. שם העבירה שונה ל"חדירה אסורה" וחל על קטינה או קטין כאחד, ללא תלות בקשר נישואין. עוד נקבע מפורשות כי מי שהורשע בעבירה לפי סעיף 347 (מעשה סדום) לחוק העונשין כנוסחו ערב ביטולו בחוק זה, יראו אותו כמי שהורשע בעבירה לפי סעיף 345 (אינוס) או 346 (בעילה אסורה) לחוק העונשין, לפי העניין.
על רקע המצב המיוחד בעורף, נקבע כלל עקרוני לפיו תקופות התיישנות של עילות תביעה אזרחיות "יושעו" למשך חצי שנה מה-7.10, ותקופה זו לא תבוא במניין הזמן לחישוב "מירוץ ההתיישנות". זאת בכפוף לשלוש התאמות. ראשית, לגבי תביעות שכבר התיישנו בין ה-7.10 ליום חקיקת החוק, נקבע כלל של "החייאה" אוטומטית, אך נותר שיקול דעת לבית המשפט לקבוע כי ההסדר לא יחול מטעמים מיוחדים שיירשמו במקרים מסוימים, זאת בשל חריגות ההסדר. שנית, לגבי תביעות במקרקעין, נקבע כי הכלל האמור יחול רק אם התביעה הייתה בחצי השנה האחרונה להתיישנותה ב-7.10, בשל תקופות ההתיישנות הארוכות יחסית בתביעות אלה. שלישית, מתחולת ההסדר הוחרגו מספר הוראות התיישנות בחיקוקים שונים הקובעות התיישנות מהותית, לרוב מכוח אמנות בין-לאומיות, וכן חקיקה שהפסיקה קבעה לגביה שהחלת עילות ההשעייה של חוק ההתיישנות מנוגדת לתכלית החוק הספציפי.
הוחלט לקבוע כי תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית שמגיש נפגע עבירת מין או התעללות בקטין תוארך, ככלל, עד הגיע הנפגע לגיל 35. עם זאת, הוחלט כי לא יתאפשר להעביר את נטל הראיה מהתובע לנתבע בטענת "הדבר מעיד על עצמו" אם מדובר בתביעת רשלנות כנגד צד שלישי שהוגשה לאחר שמלאו לנפגע 28 שנים והנתבע אינו הפוגע, בן משפחתו של הנפגע או אדם שהיה אחראי עליו. כן הוחלט כי גם כאשר התנהל הליך פלילי תקופת ההתיישנות האזרחית תוארך עד גיל 35 או עד תום שנה מיום שפסק הדין הפלילי הפך חלוט, והסדר זה הוחל גם לגבי לגבי עבירות מין שבוצעו בבגירים.
החוק קובע את זכויותיהם של ילדים שהושמו באומנה ועקרונות למימוש זכויותיהם, ובראשם שמירת טובת הילד. כמו כן, נקבעו הדרכים להבטחת זכויות אלה, בין היתר, באמצעות קביעת הצורך בקבלת רישיון אומנה והתנאים לקבלתו, ומנגנונים לפיקוח על משפחות האומנה ועל הגופים המפעילים, שמפעילים את מערך האומנה. כמו כן נקבעו בחוק הוראות לעניין זכויות ההורים, וכן הוראות לעניין ההשמה באומנה ובחירת משפחת האומנה. החוק אף מסדיר את מעמד האומן, סמכויותיו וחובותיו, וכן את המצבים של אומנת קרובים כאומנה, בהתאמות מסוימות. החוק מסדיר את התחומים הבאים: 1. נושא התשלומים להורי האומנה והטיפול ברכושו של הילד באומנה בעזרת אפוטרופוס לרכוש. 2. נקבע פטור ממס לתשלומים למשפחות האומנה, שהם החזר הוצאות. 3. נקבעה זכאותו של ילד נכה באומנה להטבות שהיה מקבל אילו היה זכאי לגמלת ילד נכה – גמלה שנשללת ממנו עקב השהות באומנה. 4. ניתנה אפשרות לאומן לפעול למיצוי זכויותיו של הילד באומנה, בכל הנוגע לחיי היומיום שלו, אך זאת תוך שמירה על איזון זכויות ההורה הביולוגי ומעמדו בקשר להליכים אלה. כחלק מהאיזון צומצמה השתתפות האומן בהליכים אחרים לעניין הילד באומנה לכדי זכות שמיעה בלבד. 5. נקבע מנגנון תלונות לילדים באומנה ובמסגרות השמה חוץ ביתית אחרות, ונקבעו הכישורים הנדרשים מהממונה על התלונות, והוראות לעניין סמכויותיו, לרבות לעניין מניעת פגיעה בילדים, וכן הוראות המבטיחות את עצמאות פעולתו ואי תלותו. מנגנון התלונה מיועד לילדים ויונגש להם. יצוין כי תלונות ההורים ומשפחות האומנה יטופלו במסגרת הפיקוח. 6. הוסדרה הדרך למתן רישיון אומנה במקרה של המצאות בפועל של ילד בבית אדם שאינו הורהו, תוך התייחסות למקרים שבהם בשל הנסיבות ומשך השהות, אין צורך בהתערבות של השמה באומנה. 7. נקבע כי מנחה אומנה יחויב לשקול פניה לקבלת החלטת בית משפט בקשר לטיפול רפואי נחוץ שטעון הסכמת הורה ביולוגי, ככל שהסכמת ההורה הביולוגי מתעכבת באופן המנוגד לטובת הילד. 8. נקבעו הוראות עונשיות בנושאים מוגדרים, כגון הפרעה לילד בהגשת תלונה, או מסירת ילד מאומן לאדם אחר תוך התנערות מחובות האומן כלפיו. 9. נקבעו הוראות מעבר לעניין משפחות אומנה קיימות – בין אם משפחות מוכרות, ובין אם משפחות של אומנת קרובים שכיום אינה מוסדרת. 10. לעניין יתומים משני הוריהם שנספו בפגיעת איבה נקבעו הוראות מסוימות שיחולו לגביהם, כשהוראות שעלולות לפגוע בזכויות מיטיבות לא הוחלו.
כיום קובע סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח–1958, כי "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה." בעילת השעיה זו לא נכללות נסיבות שבהן התובע נמנע מהגשת תביעתו בשל התנהגות פסולה אחרת של הנתבע. הוחלט להוסיף לרשימת הנסיבות המצדיקות השעיה של מרוץ תקופת ההתיישנות על פי החוק, עילות השעיה נוספות: מקרים שבהם הנתבע או מי מטעמו גרם לעיכוב כאמור על ידי הטעיית התובע, הפעלת כוח נגדו, איום עליו או ניצול מצוקתו. הגדרת "הטעיה" נועדה להבהיר כי אם הנתבע גרם ביודעין לכך שהתובע לא יהיה מודע לעובדות המהוות את עילת התובענה יושעה מרוץ תקופת ההתיישנות, גם אם הדבר נעשה בדרך של אי־גילוי.
החוק המקורי: 6 באפר׳ 1958
הנוסח המלא והעדכני (ספר החוקים הפתוח, ויקיטקסט) הרשומה במאגר הכנסת
הדף עוזר להבין, ואינו ייעוץ משפטי.