בקצרה
הסדר חד־פעמי לנכסים שכורים ששימשו מוסד ציבורי — כמו בית כנסת, מוסד צדקה או מועדון — אבל נשכרו על שם אדם פרטי: השכירות יכולה לעבור על שם המוסד עצמו.
על מי זה חלעל מוסדות ציבור שנכס ששימש אותם נשכר על שם אדם פרטי.
מה זה אומר בפועל- בית הדין לשכירות רשאי, לבקשת המוסד או הדייר, להכריז שהמוסד הוא השוכר במקום הדייר — אם הנכס שימש כולו או רובו למטרות המוסד בהסכמת בעל הבית.
- רק אם הנכס שימש כך ברציפות מלפני 1 באפריל 1954, והבקשה הוגשה תוך שנתיים מתחילת החוק (1964). מוסד שלא היה מאוגד — צריך היה להתאגד לפני הבקשה.
- כשהתנאים מתקיימים, לא צריך את הסכמת בעל הבית, וכשהמוסד מבקש — גם לא את הסכמת הדייר.
- אם הדייר נפטר או עזב בתוך השנתיים, המוסד יכול להמשיך בהליך, ובית משפט לא יפנה את הנכס רק בגלל זה עד שתתקבל החלטה בבקשה.
- מיום ההכרזה המוסד נכנס לנעלי הדייר — בכל הזכויות והחובות כלפי בעל הבית.
למה נחקקלפי דברי ההסבר: נכסים רבים הושכרו למוסדות כמו בתי כנסת ומוסדות צדקה על שם אדם פרטי הקשור בהם, ולכן הגנת הדייר הייתה שלו ולא של המוסד — והיו מקרים של צווי פינוי נגד מוסדות אחרי מות השוכר.
תיקונים היסטוריים
החוק לא תוקן מאז שנחקק.
החוק המקורי: 5 בפבר׳ 1964 · רשומות (PDF)